על אושר ומציאות

הרגשה טובה מול מציאות – צדק ניטשה בקביעה שזהו הרגל רע להסיק כי "דעה מסויימת מעניקה אושר, מכאן שזו דעה אמיתית". לרגשותיו של אדם אין קשר לאמיתותה או בדותדה של עובדה. גם אויבו של אדם רואה עצמו בתור גיבור. מי צודק? אנו מכירים טענות בדבר דעות שמרגישות טוב, בעיקר בתחום ה"רפואה האלטרנטיבית" (ואי אפשר לשים אותה במספיק גרשיים בשביל להפרידה מרפואה אמיתית): "זה גורם לי להרגיש טוב, זה עוזר לי, איך אתה יכול לומר שזה לא נכון?" בקלות רבה יותר מזו בה הם טוענים כי דעתם נכונה, משום שלהם גם יש מניע להאמין בה, והם עושים את הטעות של לבסס עליה חלק מאישיותם. האמת האכזרית היא שאנשים אלו, אם הם זקוקים לטיפול רפואי, יסבלו מנזק אם לא יקבלו אותו, ואם אינם זקוקים לו, הם מכלים את כספם, זמנם, ומשאביהם המנטליים לריק בבהיית קורקבן למתקדמים. כשל זה נפוץ בכל ספקטרום ההתנהגות האנושית. כל "אידיולוגיה" מסתכמת ב"רשימת הדברים שגורמים לי להרגיש טוב/חשוב,/מיוחד". האם חלפו מהעולם השלכות המעשים, ומהלכו ייקבע רק לפי רגשותינו אליו? במקרה זה, ובמקרה הקודם, דעות מסוג זה יגבו מהמחזיק בהן מחיר גבוה.

המציאות נגד העמדת פנים – זהו יסוד הבקע הזה שחוצה את ההתנהגות האנושית ומשני צדדיו נופל כל יצור חי. להבדיל משאר בעלי החיים, בני האדם מחזיקים בתודעה, וזו הייתה להם לזרא, בכך שרק הם מסוגלים להאמין בהעמדת פנים. לחיות אחרות פשוט אין יכולת זו, אולם תחכומם הרב של בני האדם אפשר להם לבנות אשליה בתוך ראשם, להתייחס אליה, ולהעמיד אותה במקום המציאות. אך ככל שכל מי שלמד תכנות יודע – זבל נכנס, זבל יוצא. כאשר הופך האדם אתה הסיבה והמסובב, תטפח המציאות על פניו. כל מתנד טוב תחת העירור הנכון יתפרק בסוף. זוהי סכנה עקרונית בהתעלמות מהמציאות.

מודעות פרסומת

בנאליות

you need to empty your cupכל אדם שעבר את גיל חמש עשרה יוכל לומר לכם בוודאות שיש דבר מה שחסר בחיים. הוא יבלה את רוב זמנו בנסיון להתגבר על שיעמום מסוים שנכפה עליו, ויתחיל לחפש יותר ויותר ריגושים, בידורים, והסחות דעת. אפילו רוב סוגי ה"מימוש העצמי" שנתקלים בהם היום הם דרכים מתוחכמות שאנשים הינדסו על מנת לבדר את עצמם, ולא להשיג מטרה אמיתית שבאה לידי ביטוי בעולם.

הבעיה, הבלתי ניתנת להכחשה, היא שהכל נהיה דיי בנאלי. דברים נהיו יבשים, משעממים, חסרי מטרה וחסרי תוכן. נראה כמעט כאילו איננו מסוגלים להביא את עצמנו למצב של הענקת תוכן לחיינו, מעשינו, ושאיפותינו. זו כנראה הסיבה שאנחנו יכולים לראות היום מרדף אובססיבי בכל ענפי החברה אחרי משמעות. דבר שהיה טבעי וכל אדם נולד לתוכו, הפך לדבר שאדם צריך לבקש אותו, ולפעמים לעבור את כל חייו בלעדיו.

העיסוק בחיפוש המשמעות נמצא בכל, הנסיון למצוא תרופה לבנאליות הפך לכפייתי. הנסיון למצוא מרפא, לעתים קרובות בשולי החברה, הפך למאפיין מרכזי במוסיקה קיצונית (מטאל), סיפורת אלטרנטיבית (מדע בדיוני, פנטזיה, קומיקס), ופילוסופיות שוליים (ימין חדש, שמרנות, מסורתיות). אפילו תרבות הפלסטיק של הזרם המרכזי נדבקה במחלה זו, וספרי עזרה עצמית ומציאה עצמית צצים כפטריות אחרי הגשם. ידעונים ויועצים חיים (הלכה למעשה) על החורים הפעורים שאנשים נושאים בחזותיהם, בערך איפה שאמור להיות הלב.

אני לא יכול שלא לחשוב על הביטוי "הבנאליות של הרוע". משום מה כל העיסוק הזה בבנאליות מזכיר לי אותו. למדנו אותו בהקשר לנאצים. הנה לכם עם שלם שחיפש משמעות בלהט נורא. הבאנליות של הרוע. זו בנאליות שעושה אותנו רעים? או אולי רוע שגורם לנו לבנאליות? לא אהסס ואקרא לחברה בה אנו חיים רעה. הנה, אמרתי את זה. אנחנו חיים בחברה רעה. אין מילה טובה יותר לקרוא לכל מה שקורה סביבנו. תילים והררי מילים ניתן לערום בנסיון להגדיר תהליכים שקורים בה, אבל כנראה שקיים מנגנון בקרה פנימי שמסוגל לעצור אותנו ולומר לנו "בנאדם, זה דפוק לגמרי".

אנחנו חיים בחברה רעה, חברה מדכאת, והכי גרוע: חברה ריקנית. אנו משוטטים עם חורים פעורים בחזה ומבטים מזוגגים, ואין לנו מושג איך למלא את הריקנות. חלק מנסים למלא אותה בהנאה חומרית – סקס, סמים, אלכוהול, סיגריות, אוכל, כסף. חלק מנסים למלא אותה בהנאה חברתית – סטטוס, מוסריות לשם ההצגה, פוזרים והיפסטרים. חלק מנסים למלא אותה בהנאה עצמית – רוחניות בשקל, מיסטיקה, תשובות קלות, מוסריות אישית. אנחנו צריכים לרוקן את הכוס שלנו מהזבל שנמצא בה, לפני שנוכל למלא אותה שוב.

אנחנו מלאים בזבל ששורף אותנו מבפנים. זיהום סביבתי לא קיים רק בכדור הארץ, גם במחשבותינו ונפשותינו. משהו חייב ללכת. חייבים לרוקן משהו. מן הסתם זו צריכה להיות האשליה. עד כאן אני לא חושב שיש מישהו שיחלוק עליי. אני אפנה להודים מתים כדי לטפל טוב יותר בנושא האשליה. קיימת אשלייה שנובעת מתפיסה, והיא נמצאת כמו מסך בינינו ובין המציאות. היא כמו הצללים שהמציאות מטילה על קיר המערה, למי שזוכר את המשל של אפלטון. נכון שאנו סובלים מחוסר שלמות וחוסר יכולת להתבונן ישירות במציאות, אבל אנחנו צריכים לקבל את העובדה שהיא שם בחוץ. על העובדה הזו חברות קמו ונפלו. בשניה שהן הפסיקו להאמין שהמציאות חיצונית לתפיסה, הן החלו במסלול המצער של הידרדרות, עד שנכבשו על ידי ברברים.

אין מילים לתאר כמה חשוב לקבל את העובדה שקיים קו מעבר לו המציאות אינה סובייקטיבית. לרוע המזל אנו יצורים פיקחים, לפעמים פיקחים יותר ממה שבריא לנו. אנו יכולים לא רק להשלות את עצמנו, אלא להיאחז באשליה, באמונה שהיא אמת אחת ויחידה. מילת אזהרה נגד אלו שטוענים שאין אמת אחת ויחידה – האם לא בזה טענו גם לאמת אחת ויחידה וגם לכך שהיא ידועה להם?

איך עוד נתמודד עם הריקנות? אחרי שקיבלנו את העובדה שהמציאות חיצונית לנו, אנו מתקדמים לקבלת פיתרון. לאחר קבלת המציאות עלינו לקבל את מונח האמת. איך נדע מה אמיתי ומה לא? פשוט – כל מה שתואם את המציאות, אמת, כל מה שאינו, שקר. במובן הזה כל סיומת שמוצמדת לאמת: אמת אישית, אמת חברתית, מיידית תציין את אמת זו כשקר, שכן איננה אמת.

החלק הקשה ביותר הוא בחירה. אני לא יודע אם קיימת בחירה חופשית או שאנו רק חווים אותה בתור תוצר לוודאי של תהליך ידוע מראש, אבל בפועל עדיין נעבור את חבלי הייסורים של הבחירה. אנו צריכים לבחור באופן מודע ועקבי באמת. זה קשה. שקרים, הסחות דעת, ואשליות נעימות יציעו את עצמם באופן תדיר. יש לנו את האפשרות לא לבחור בהם. במקום לספר לעצמנו סיפורים נעימים, נוכל להכיר במציאות. אולי כשנוכל סופסוף להכיר במציאות גם באופן קבוצתי, נוכל למשות את עצמנו מתהומות הייאוש וחוסר המשמעות שצנחנו אליהם, על ידי הבחירה להעניק לחיים משמעות.

A university professor went to visit a famous Zen master. While the master quietly served tea, the professor talked about Zen. The master poured the visitor's cup to the brim, and then kept pouring. The professor watched the overflowing cup until he could no longer restrain himself. "It's overfull! No more will go in!" the professor blurted. "You are like this cup," the master replied, "How can I show you Zen unless you first empty your cup."

נטולי דם

כולם אומרים שיכול להיות כאן טוב יותר. ולרובם המכריע גם יש תוכנית בהירה לחלוטין ובלתי רלוונטית בעליל כיצד להפוך את מדינת ישראל לגן עדן. התוכניות הללו עוקבות אחר נוסח אחיד: על המדינה לחוקק X וליישם תוכנית Y בכדי לטפל בסימפטום Z. ברוב המוחלט של המקרים, הסימפטום (אשר מחברי התוכנית דווקא חושבים כי הוא הבעיה) הוא אספקט כלכלי כזה או אחר. אם לא, הרי שהסוחר עדיין נמצא בהגדרת ופתרון הבעיה: בידיים זריזות הוא משווה בין תגי מחיר, מזיז נכס א' לפה ונכס ב' לשם, מחשב מחדש את המאזן המסחרי ומפרסם דו"ח. מה שאין לו ערך כספי – לא נחשב. והכלים היחידים בהם ניתן לפתור דבר הם כלי ממקח, שטחיים וישירים: נחוקק לנו חוק, נעשה מלחמה, אולי נזרוק איזו שביתה קטנה בשביל העניין. הפתרון חייב להיות מיידי ומדיד במאזניו המדוייקות.

למשל, כך מתווכחים התומכים במתן שטחים ואלה שלא. מוציא כל צד מחשבון ובמספרים ואחוזים מראה מדוע יש לתת מיד כל שטח מזרחית לגבול הירוק, או לחילופין עד כמה חשובה שליטתנו. ובין פרסום נתוני טווח קטיושות מקלקיליה למיליארדים ש"נשפכים" על ההתיישבות ביו"ש הס מלהזכיר זכות היסטורית! הס מלדבר על התוקף המוסרי, ציונות ללא ציון, ברית אשר נחתמה באש. ארץ ישראל נהפכה לרק נדל"ן, שטח קרקע חסר משמעות מעבר לערכו על-פי השמאי. אבל לא רק ארץ ישראל הופשטה לכדי יישות כלכלית.

גם מדינת ישראל, משוש נפש התנועה הציונית, אשר לשמה מתו חלוצים כה רבים ובשמה מסכנים חיילינו את נפשם, נתפסת כיום כלא יותר מגוף כלכלי. כמובן, מפורסם אצלנו הדוגמה החרדית – "דינר דמלכותא דינר". אבל גם עבור ההמונים שיצאו לדרוש "צדק חברתי" המצב אינו שונה: "צדק חברתי", קראו הם – צדק למעמד הביינים, צדק על בסיס סוציאו-אקונמי נקי מכל לאום וציונות.

סימפטום ברור של הגישה הם הצדדים היריבים בשביתות האחרונות: מצד אחד, ועדי עובדים המעוניינים במקסום רווחיהם. נגדם לא נוכל לטעון דבר – האם מתמחה צריך להסתפק במשכורת רעב, בעוד אנו האזרחים חופשיים לצרוך כחזירים מאושרים? פעם, די היה לאדם בארבע קירות, חימום בחורף (בקיץ יש ים) ואוכל לשים על השולחן. מאז התפתחנו, לטובה ולרעה. יש בידינו גישה למאגרי ידע ענקיים, יכולת לחבר כל חלק בארץ באופן פיזי ותודעתי (תקשורת המונים, תקשורת מקוונת) ורפואה מתקדמת לשמור ולהיטיב חיים. אבל אנו גם מבזבזים יותר, מכורים לרכישה חסרת טעם של מוצרי יוקרה ללא פונקציה. טלוויזיות בגדלים מגוכחים, נגני מוסיקה וסמרטפונים הם רק דוגמה להוצאות מיותרות. הפכנו לחברה צרכנית, בה איננו יכולים לכעוס על העובד הציבורי המעוניין גם הוא לזכות בתנאי חיים טובים (יש לקרוא: חומריים) יותר. ואל מול אותם ועדי עובדים, מצד שני עומדים בעלי ההון המעוניינים להגדיל את רווחיהם. שוב, אילי ההון והתעשייה הם האחראים להתפתחות הכלכלית המצוינת שלנו, לשוק חופשי המאפשר לצרוך כאוות נפשנו.

מה נותר לעשות? ז'בוטינסקי הציע "בורר לאומי" שייצג את העם בסכסוך ויכפיף את האינטרסים הסוציאליסטים והקפיטליסטים לענייני האומה. ברם, ה"עם" אינו יכול לבוא ולברור בסכסוך הזה, כי ה"עם" אינו האומה יותר; הוא אוסף פרטים בעלי אינטרסים כלכלים ותו לא. והעם נהפך אלים, נהפך מכור לאופיום ושמו המדינה. המדינה נקראת לברור בעזרת ביורוקטיה דרקונית, חוקים ותקנות המטפחים מגזרים אחדים ומזניחים אחרים. "מדינת ישראל בע"מ" אינה יצירה תאגידית – היא של כולנו.

ושוב, כולם אומרים שיכול להיות כאן טוב יותר. אבל כולם מתעסקים עם סימפטומים, עם בעיות שוליות. שורש המחלה נעוץ במדינה עצמה, בהם עצמם. מהו? אידיאולוגיות ללא משמעות, פילוסופיות ללא שורשים. פרופסור ישראל אלדד היה קורא להם רעיונות ללא דם. אני מחבב יותר את הכינוי של חכמי זן: מילים מתות. מילים מתות הן מילים אשר מדברות על דברים שאם אינך חווה אותם באופן ישיר, הן חסרות משמעות. חמור מכך – הן יכולות לבלבל אותך לחשוב שאתה דווקא כן מבין מכוח העובדה שקראת אותן. הדבר מקביל לידיעה בע"פ של נוסחה פיסיקלית, ללא הבנת המנגנון אותו היא מבטאת.

המרחב המחשבתי שלנו מלא במילים מתות: אידיאלים חסרי משמעות, מטרות שהן לא יותר מסיסמאות ודמגוגיה. אנו מדברים על "מדינה יהודית" אך אין לנו רצון באמת שתהיה "יהודית". אנו רוצים ציונות, רק ללא המחיר שיש לשלם בנוחות אישית לשם יישוב הארץ. על שפתי הימין "ירושלים מאוחדת" ועל שפתי השמאל "צדק חברתי", ולא זה ולא זה מבטאים באמת משהו בנפשם פנימה.

מבינים? הבה ונסתכל על הימין החילוני, מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי. כל עוד בגין ישב באופוזיציה ידע לדרוש את "הכבוד הלאומי". אבל משקיבל מושכות השלטון, מיד התנדף הכבוד כלא היה. סיני ניתנה כולה והבסיס לאוטונומיה פלשתינית הונח בהסכם השלום. ושוב מר נתניהו, שב-97' מסר את עיר האבות לידי הערבים (כי חברון זו לא ירושלים, נכון?) ובנאום בר-אילן בגד בהצהרותיו הקודמות נגד הקמת מדינה פלשתינית בגדה המערבית. מדוע זה קורה? כי הלאומיות מבית מדרש ז'בוטינסקי היא לאומיות אירופאית. לאומיות אירופאית המתחפשת לה בלבוש יהודי. ברם, פילוסופיה לאומית חייבת להיות עצמאית מחשבתית – אחרת כיצד תהיה לאומית? בית"ר אם כן אינה ביטוי ללאומיות יהודית, לרצון חירות אמיתי. היא תנועה תיאטרלית, בה לאומנים אירופאים מציגים פני יהודים עם דיבורים על "ארץ ישראל השלמה" ו"ירושלים עיר הנצח". כבר שבתאי בן דוב הבחין בעובדה זו וצפה שברגע בו השחקנים יצטרכו להתמודד עם המציאות (ולא רק לצעוק ממושב האופוזיציה) ההצגה תתנדף כלא הייתה.

הבעיה של הימין אצלנו אינה ייחודית; זהו הכלל. התנועה הציונית עצמה הייתה מסגרת לעשרות תנועות אידיאולוגיות שונות, אשר כולן ינקו מאותו דחף לא מודע לגאולת ישראל, אך ביטאו זאת בכלים זרים. אין פלא שמדינת ישראל, תוצר פעילות מערכות שונות וסותרות, מנוונת מבחינה ערכית. אין מוסר אחד היכול לאגד את הכול ובמקום לנסות ליצור מוסר שכזה, העדפנו לאמץ את השיטה הדמוקרטית. כאן יש רק צורך לפרסם מצעים ולעסוק בפוליטיקה קטנה. קונצנזוס הוא מילה גסה בין כותלי בית הנבחרים. ובעם כל איש הולך עם ערבובית רעיונות ואידיאולוגיות המבלבלות את דעתו. וכולם צועקים סיסמאות, דמגוגיה, רעיונות ללא חיוניות.

והספינה ממשיכה להטלטל בין הגלים, מאויימת להשבר ולשקוע במצולות. מי יעז לתפוס את ההגה?

אונס

כל מי שצפה אי פעם בסדרת משטרה גרועה, מכיר את את הנטיה המכעיסה ליצור "פרקי דילמה". הרעיון בפרקים כאלה הוא להציג לצופה דרך פעולה שהוא נוטה להסכים לה, גם אם בשתיקה, את ה"בעייתיות המוסרית" הכרוכה בה, ולבסוף, בסוף הפרק, פתרון זה כבר מסורס לחלוטין מעבר לכל תועלת, בדרך כלל תוך שכנוע עצמי מאוד חזק של הדמויות בסגנון "קודם כל אני שוטר". הצופה נשאר להסיק את המסקנות לבד. שטיפת מוח למתחילים.

הנושא החם וה"פרובוקטיבי" ביותר בפרקי דילמה הוא זה של הטורפים החברתיים – אנסים, פדופילים (אנסי ילדים שהחלטנו שהם מזעזעים כל כך שפתחנו להם קטגוריה מכובדת משלהם), ורוצחים סדיסטיים. הפרק לרוב ייפתח ברצח של אחד מהם, ובסופו נגלה שהרוצח הוא לא אחר מאשר <תופים> אחד הקורבנות, או קרוב מדרגה ראשונה של אחד הקורבנות. הפתעה גדולה.

ראוי לציין שהפרק לעולם לא ייגמר בכך שהשוטרים מעלימים ראיות שיאפשרו למחסלי אנסים לצאת לחופשי, לא, הפרק יגמר תמיד בכך שהרוצח נתפס, כי כמו שאומר מר מקי, רצח זה רע, מ-קיי?

ה"דילמה" המוסרית בפניה ניצבות הדמויות (את המרכאות נסביר עוד מעט), נובעת מהתנגשות בין שתי מערכות ערכים – הראשונה מוצגת תמיד כיותר פרסונלית, אינסטינקטיבית ופרימיטיבית, ובה אנשים מחפשים תמיד סוג של צדק, נקמה, תחושת ביטחון או קתרזיס. מנגד, השניה מוצגת תמיד כתרבותית ופורמלית יותר, ודורשת צדק אחיד לכולם – "מידה אחת מתאימה לכל", אז מה אם בפועל הם מנסים לדחוף צירים מרובעים לתוך חורים עגולים? בדיוק כמו שרוצח או אנס צריכים להיות מובאים לצדק, כי מה שהם עשו זה רע, גם מי שהרג אותם צריך להיות מובא לצדק, כי להרוג אנשים אחרים זה רע, מ-קיי?

הרי לי לכם חידה, שני קוראים נכבדים – מה היה קורה אילו גופותיהם של אנסים, רוצחים, וסוחרי סמים היו מתחילות לצוץ ברחובות, והמשטרה לא הייתה נוקטת שום יד בדבר? האם הביטחון האישי של כלל האוכלוסיה היה נפגע כתוצאה מכך? האם תחושת הביטחון של האוכלוסיה היתה נפגעת מכך? האם האוכלוסיה והקהילה באופן גורף היו נפגעות מכך? התשובה לכל היא לא, מכיוון שאלו לעולם לא היו היעד, ואנשים הגונים וישרים יודעים שאין להם מה לחשוש מ"נוקם חברתי". מדברים כל כך הרבה על קהילות, אבל כשמופיעה עשייה אמיתית של הקהילה, למען הקהילה, על ידי הקהילה, פתאום נעשה מאמץ לבלום אותה. רק כי היא מפירה מושג ערטילאי של צדק, או שמא ישנה סיבה נוספת?

מה שהיה מתרחש בפועל, הוא מצוד אנושי שכמותו לא נראה מעולם, ואם המשאבים המושקעים בלכידת רוצחים ואנסים היו מתקרבים לאלו שהיו מושקעים במצוד זה, הרחובות היו בטוחים הרבה יותר. נראה שלמוסדות השלטון יש בעיה עם אנשים ש"לוקחים את החוק לידיים". זה מחשש מפגיעה במונופול, או מתירוץ החוזה החברתי הרצוץ? אם מוסדות השלטון היו מקיימים את הצד שלהם בעסקת החוזה החברתי, כל הרוצחים והאנסים היו נתפסים. ומה אמורים לעשות האזרחים במצב הפרת חוזה? חס וחלילה להפר את החוזה או לכתוב אחד חדש, הם עדיין כבולים בו.

מי שלא רוצה לקרוא את החטא ועונשו, יכול לצפות בכל אחד מהפרקים הללו. הם סיפורים בדיוק מאותו הסוג. כמו שדוסטויבסקי נתן לדמות שלו רעיון סביר, ואז מבלה את כל הספר בלעשות לדמות דה-לגיטימציה על בסיס טיעונים חסרי מעוף לגופו-של-אדם , כך גם בכל פרק "דילמה". למרות הסכמה בדרגות שונות של הדמויות עם הדמות ה"שנויה במחלוקת", היא תמיד תיתפס, והדמויות תמיד יחליטו בסוף שהיא "לא בסדר". בדרך כלל הדמות תגיע גם עמוסה במטען רגשי כבד שאמור לערפל את שיפוטה, כמו לדוגמא קורבן אונס, או הורה מגונן.

זו הסיבה לגרשיים. היוצרים לעולם לא התכוונו להציג לנו דילמה אמיתית. הם לעולם לא התכוונו לעורר מחשבה או להזיז משהו בתוך קופסאת הפודינג השמנוני לו אנו קוראים מוח. למה לטרוח, במיוחד כשאפשר להעביר "מסר" בכפית?

מי שנשאר איתנו עד עכשיו יודע שפה נחשף הקלף שבשרוול:
המסר אותו מנסים להעביר לנו תמיד באותם פרקי דילמה הוא מסר פשוט, לכאורה. יש צדק, והוא חסר משוא פנים. הצדק קשור בצורה עמוקה להליך התקין. רק לגוף השלטוני יש סמכות להליך תקין, לכן אנו צריכים להפקיד את ביטחוננו בו. רגע… איך זה הולך שוב?

המסר אותו מנסים להעביר לנו תמיד באותם פרקי דילמה הוא מסר פשוט, לכאורה. אין צדק, ואי אפשר להשיג אחד. בתור פרטים אנחנו חסרי כוח, ולא רק שאין טעם יותר להתאגד לקהילה על מנת להגביר את הביטחון ולהעדיף תוצרים חברתיים מסויימים, כעת בחסות המדינה, אין בכך צורך, ולרוב זה יהיה בלתי חוקי. אנחנו לבד ואסור לנו לסמוך על אף אחד, פרט על אבינו שבשמיים – המדינה.

זהו, גבירותיי ורבותיי, הסאב-טקסט בכל מסר ליברלי באשר הוא. הליבררל מלא תיעוב לדברים כה רבים, למרות שיתיימר להגן עליהם. בנוסף לכל הצרות, הוא גם צבוע:

  • אינדבידואליזם: ליברלים תמיד נחלצים להגן על אינדבידואליזם, לעודד אותו, לאפשר אותו. אבירי חופש הביטוי, ואומני הביטוי העצמי. אולם, מצג השוא הזה קורס בשניה שאדם מעז (חצוף) לבטא דעה שונה, מזו של עמיתיו הליברלים. מיד יפצחו הללו במסע של השתקה, הפחדה, וצנזורה עקיפה, ויטענו שהביטוי העצמי של אותו אדם "אינו לגיטימי".
  • קהילתיות: בקהילה אמיתית, אדם נמצא תחת שיפוט מתמיד. לקהילה יש סטנדרטים, הם לרוב שמרניים, והיא נוטה לשפוט אנשים לפי התוצר שהם מפיקים, ולא לפי מי שהם טוענים שהם. אלו דברים שכל ליברל יתנגד אליהם בחירוף נפש – לשפוט אדם? תפקיד חברתי? אדם, לפי השקפת הליברל, הוא אינדבידואל, אף קהילה לא יכולה לשפוט אותו ולומר לו מי הוא. בדרישה זו מנסה הליברל לשים עצמו מעבר לשיפוט, תוך כדי שיפוט כל סביבתו.
  • חופש: ליברלים אוהבים מאוד להגן על החופש שלנו להיות אינדבידואלים ולהתארגן בקהילות. וכדי לאפשר את כל הדברים הנהדרים הללו, מה יעשו? יכתבו רגולציות. הליברל יערים תקנות לגבהים מרשימים כדי שאנשים יוכלו להיות כמה שיותר חופשיים לעשות מה שהם רוצים, אולם, תחת כל כך הרבה תקנות, לא נשארות באמת הרבה אופציות. למען האמת, נשארת רק אופציה אחת, לחיות בדיוק כמו הליברל.
  • תרבות: אז עכשיו כולם חופשיים, כולם אינדבידואלים, כולם יכולים לעשות מה שהם רוצים. מכיוון שכולם כל כך משוחררים ויש להם כל כך הרבה אפשרויות, הם יכולים לחוות ולהכיר כל כך הרבה תרבויות ומנהגים חדשים ושונים. כמה חבל שזה יתמצה תמיד בעיצוב פנים עם "אלמנטים" ומזון אתני. אי אפשר לקחת חלק אמיתי בתרבות, משום שהקהילה, ולכן הרוח, של התרבות, סורסה. המקסימום שניתן להשיג הוא אימוץ סממנים שטחיים.

כעת נהיה ברור מדוע הליברל מתנגד כל כך ל"לקיחת החוק לידיים". מעשה זה מכיל בתוכו את כל הדברים שמפחידים את הליברל. יוזמה אישית, קהילתיות, ושיפוט. זו הסיבה שהוא ינסה לצייר אותם בתור מסוכנים, לא מוסריים, לא אחראיים, ופשוט אסורים. אף קהילה לא תיפגע אם גופות אנסים יתחילו לצוץ ברחוב. הדבר היחיד שיפגע הוא השלטון, משום שהוא יתגלה כהרבה פחות הכרחי, להתחשב בכך שהוא לא מצליח לענות על צורך ביולוגי כל כך נמוך כמו ביטחון. זה כבר יעלה שאלה, אולי יש עוד דברים שהמדינה פחות טובה בשבילם, והקהילה טובה יותר. משם קצרה הדרך לעלייתה של תרבות חזקה, סטנדרט. סיוטו של כל ליברל.

זו הסיבה, שבכל ה"דילמות" המוצגות האלו, לעולם לא תיבחן האפשרות שאני הולך להציע כעת: העניין של צדק הוא לא רלוונטי לרצח אנסים. העניין של תחושת ביטחון הוא לא רלוונטי לרצח אנסים. הנושא של שלטון החוק לא רלוונטי לרצח אנסים. הבעיה היא בכלל התפיסה של הרג אנסים (או רוצחים) בתור רצח. כאשר יש לאדם זאב בלול התרנגולות, הוא לא מציע שיקום פסיכולוגי לתרנגולות, הוא יורה בזאב. כאשר פרט בעדר או להקה של חיות נהיה חולה, פגום, ומתחיל לתקוף את החיות האחרות, החיות האחרות יחסלו אותו. אין בכך שאיפה לצדק, שוויון, או נקמה, אך ורק הסרה של גורם בלתי רצוי. זה צריך להיות היחס היחיד לרוצחים, אנסים, ושכמותם. חיות חולות, שלטובת שאר החיות, עדיף להמיתן. כל תוספת של פרשנות מוסרית לכאן או לכאן היא קישוט ותכביד על התוצאה.

אז זהו? זה כל כך פשוט? רק צריך להרוג את כל הפדופילים, הרוצחים, והאנסים, ונהיה בדרך לחברה בריאה יותר? למרבה הצער, אין אלו פני הדברים. זו תהיה המשמעות המדוייקת של הביטוי רתימת העגלה לפני הסוסים; כן, חברה בריאה נפתרת מרוצחים, אנסים, ופדופילים, ואולי אפילו מעודדת פעולה כזו על ידי סוכנים עצמאיים, אבל לעשות את הפעולות האלו לא יהפוך את החברה לבריאה. מה כן?

קודם כל, התנגדות לקוד ההתנהגותי שהביא אותנו עד הלום. לא עוד דילמות מזוייפות, לא עוד צביעות, לא עוד מוסר אוניברסלי. משהו חייב ללכת. הניסוי שנקרא ליברליזם, והתחיל במהפיכה הצרפתית, הביא את החברות והעמים של המערב ממנהיגות עולמית לברכיהם, ועוד לימד אותם להתגאות בכך. אין גאווה בחולשה, והעלובים לא ירשו את הארץ.

לאחר מכן, זה הזמן לשנות שיטת חשיבה. לאמץ גישה שנעז ונקרא לה אורגנית. זה הזמן להסתכל אל מעבר לבועה הקטנה של שקרים מגוננים, ולהרחיב את החשיבה לכך שזה שדגלנו בגישה שאם כולנו מסכימים שא' הוא אמת אז הוא אמת היה הרסני. לעשות צעד בוגר ולהבין שהנעים והבטוח הם לרוב אשליות חולפות, שאין להם ודאות להציע לנו, והם ישאירו אותנו בריק. להבין שהלא נעים, המפחיד, והזר, לרוב יהיה הנכון, והוא ימשיך להיראות לנו ככזה, עד שנסתגל ונתבגר. גם ילד לא אוהב לאכול בריא, לצחצח שיניים, ולסדר את החדר. המבוגר ובעל הראיה הרחבה מבין שלא רק שזהו הדבר שאותו צריך לעשות עכשיו, אלא ככה ימנע מהילד לגדול להיות מבוגר עלוב ואומלל.

  • הערת תוכן – יוצא מן הכלל מהדוגמאות שצוינו בפוסט הוא הסרט "הקדושים מבוסטון" (Boondock Saints). לא יזיק לצפיה.

האופטימיות הקטנה

הנה רעיון לפעילות שבת: צאו לטבע. ולא, לא לפארק לאומי שם תשבו ותעשו פיקניק עם 20 חברים. אני מדבר על טבע אמיתי – טבע בו האדם היחיד שנמצא בטווח התודעה שלכם הוא אתם (והקולות אם יש; כאן ב"אשמורת הנצח" מתנגדים לאפליה של מיעוטים פסיכוטיים). וכאשר תגיעו לאותו מקום – יהיה זה אי-שם ביער, מדבר או לחוף הים התיכון – התבוננו מחדש על ה"אני מאמין" שלכם: כל התוכניות והאידיאלים שאתם בטוחים שאם יעקבו אחריהם הכול ייפתר.  אם מוחכם אינו אטום לחלוטין והדוגמה לא טמטמה את לבכם עד הסוף, לפתע המשנה הפוליטית "המושלמת" תראה מגוחכת, כמעט עד כדי בושה. למה? מה יש בנוכחות בטבע שמסלק את הפעיל הפוליטי בראשנו?

במקום בו האדם נפגש עם הטבע, הוא נפגש עם "האחר". עצם העובדה שיש "אחר" כמובן ידועה לנו, וודאי לנו אנשי המאה ה-21 בה אנו חודרים עמוק יותר ויותר למרחבים היקום האינסופי. אכן, גם איש הרנסאנס חש עצמו בודד, אך אנו יכולים לגבות תחושה זאת במציאות פיסיקלית. אנו יודעים שהמין האנושי אינו יותר מגרגיר אבק קטנטן במרחב שאת גבולותיו איננו יכולים לראות. ונוסף על היות "אחר", בטבע אנו גם מבינים שהמציאות אינה פועלת כפי שאנו רוצים, בניגוד לאמרתו של פרמינדס "המחשבה מההוויה איננה נפרדת". המציאות נמצאת מעבר לקטגוריות הקוגניטיביות שלנו, גדולה ומורכבת מכדי שהאינטלקט הרדוד יוכל לבטאה במילים ונוסחאות. וזו בדיוק הנקודה שכל אדם במרחב העירוני שוכח.

כי מה ההבדל בין הטבע ובין העיר, העיר שבימינו נמצאת גם ביישובי הכפר? בעיר אנו שוכחים שיש עולם בחוץ ובמקום זאת כלואים בתוך עולם מעשי ידי אדם. אנו נמצאים באינטראקציה תמידית עם אנשים, עם מערכות שיצרו אנשים וללא הצורך להתמודד עם משהו אחר המוח שלנו חופשי ליצור אבסטרקציות כרצונו. במהרה הבעיות האדירות של הציוויליזציה מרודדות עד דק והודות לעובדה שההמון הוא שעולה על הבמה, אין שום ביקורת על כך. אנו מתערבבים עם המסה האנושית, מצטרפים לאיזו קבוצת פורעים חסרי כיוון (מה שנקרא בימינו "תנועה פוליטית") וצועקים בגרון ניחר סיסמה כזו או אחרת. אין צורך לחשוב, לנתח, לשים ביקורת על החוש האנליטי שלנו. והדבר מוליד טעויות רבות, מחשבות מוכנות למחצה שרק מטעות ומכשילות את האדם. ברשימה זו אתייחס רק לשתיים מן הנחיל: הפסימיות הפטאלית והאופטימיות הקטנה.

זוג האחיות הזה, או שמא אף אומר תאומות, נובע משילוב בין ראייה קצרה מדי ועייפות גדולה מדי. במקרה של הפסימיות הפטאלית הדבר ברור: הפסימיסט הפטאלי הוא אותו אדם שבכדי להצדיק חיים של חוסר עשייה ונהנתנות חומרנית צובע את המציאות כולה במרה שחורה. המוטו שלו הוא "היי, מה אפשר לעשות?". לפעמים, הוא מתגבר במקצת על התולעת בתוכו ומתאמץ להביע באופן ספרותי או פילוסופי את השקפת עולמו. אז הוא דואג לקחת כל צד מעוות ודוחה בקיום ולהפכו לחזות הכול, בניסיון לא רק להמאיס את החיים על שאר בני-אדם, אלא גם בכדי שההפקרות האישית שלו תיתפס לא כפגם אלא תוצאת היותו נפש כה עדינה ומושלמת באולם כה אפל ופגום. העמדה הפטאלית הזו חביבה במיוחד אצל בני-נוער, שכחלק ממרד הנעורים רוצים להתחזות לאנשים בוגרים על-ידי לבישת שחורים. אצל חלק עמדת "תראו אותי אני מורד ומגניב" לא נעלמת לעולם. אבל, בסוף היום לא רבים אוהבים לראות את כל העולם כאפל – ולכן הם עוברים לצד המטבע השני, זה של האופטימיות הקטנה.

האופטימיות הקטנה היא צורת חשיבה חוצת מפלגות, תנועות וזרמים אינטלקטואלים (אם אפשר להתייחס לזרם הנגוע בה כ"אינטלקטואלי"). במרחב של הדמוקרטיה המודרנית, היא הצורה השליטה – סוציאליסטים וקפיטליסטים כורעים לה ברך, כמו גם אנרכיסטים וקבוצות "כוח לבן". מדוע? מפני שהאופטימיות הקטנה היא צורת החשיבה הפשוטה ביותר והעלובה ביותר שאדם יכול להעלות על דעתו והיא הולכת כדלקמן:

  1. זהה בעיה אחת בעולמך.
  2. זהה גורם אחד המביא אליה.
  3. טען שהבעיה היא החולי האמיתי היחידי ושאתה יודע כיצד להיפטר ממנה, הודות לעובדה שנקבת בשם הגורם לה – שהוא גם הגורם הבלעדי.

כולם עושים זאת. המרקסיזם, תיאוריה שפותחה על-ידי בורגנים לגאולת המעמד הפועל, מזהה את הגורם הכלכלי כיחיד לבעיה החברתית ורואה בסוחרים והעשירים כסיבה לכך. הליברטיניים מזהים גם בתור בעיה רק את המבנה הכלכלי, רק שהם קובעים שהממשלה היא הצרה ושאם זו תוסר גן-עדן עלי אדמות יהיה בהישג ידינו. הפאשיסטים בטוחים שהצרה היא צורת החברה הליבראלית ושאם רק יצליחו לבעוט אותם מהשלטון הכול ישוב למקומו. וכך הלאה, עם תנועת הנאורות שהאמינה שבעזרת היגיון ורציונאליות בני-אדם יתקדמו מוסרית, עם הליבראלים שבטוחים שעוד חופש יפתור את הכול ועד מאמיני תיאוריות קשר שבטוחים שהכול תחבולה של האילומנטי. כול אלה בטוחים שהם זיהו את הבעיה היחידה ושהם היכולים לתת פתרון מוחלט שישיב את הכול על מקומו בשלום.

תפיסה כזו כמובן מועדת לפורענויות, כפי שהמאה ה-20 הראתה לנו. העולם והמין האנושי אינם מתנהלים בהתאם למערכת ליניארית-מכאנית של חוקים, אלא לפי רשת עדינה של קשרים. והאופטימיסט הקטן, כמו זבוב עיוור, מצליח כל פעם להילכד ברשת הקורים ולהיאכל. האם גם אתם רוצים להיות מנה לעכביש?

כובעים

כובעים שונים למצבים שוניםמצב עבודה נפוץ שסיגלנו לעצמנו בחברה הוא זה של החלפת כובעים. לכל אירוע ותפקיד – כובע אחר.
עם חברים – כובע של האדם החברתי, הרענן, השנון, והחדשני, בדרך כלל עם נוצה ושוליים רחבים. הכובע שתחתיו אנשים מראים לעולם עד כמה הם נינוחים, מעניינים, ונחמדים.
כובע איש משפחה – הידוע גם בשם כובע הביטול העצמי. כל מי שחובש כובע כזה מראה לכל סביבתו עד כמה הוא הורה מוצלח על ידי השחתה והשמדה שיטתית של חייו "לטובת הילדים". בפועל המצב הפוך.
כובע בן זוג – כולנו מכירים את "פוצי" ו"קוצי", או את הזוגות שלא יכולים להפסיק לשניה את מה שעובר עליהם ולנתק את עירוי הדם המשותף. יותר מרתקים הם הזוגות שזורקים את הילדים אצל סבא וסבתא, או שמים חלק אחר מהחיים על "המתן", ומזייפים לעצמם איזה דייט.
לא חסרים עוד כובעים – כובע מורה, כובע בוס, כובע עובד, ועוד, ועוד.

כשזו שיטת ההתנהלות של חברה, עולה באופן מיידי השאלה: כיצד נחליף כובעים בקלות? התשובה לכך, לא משנה באילו צבעים תיצבע, תהיה להקטין את האישיות. שיטת עבודה שכזו מעדיפה באופן טבעי אנשים חסרי פנים וייחוד, או גרוע מהם, זיקיות, כל אדם שיכול בקלות לאמץ מראית עין של תפקוד חברתי תקין, ולאו דווקא לחולל אחד.

מודל חברתי כזה לא רואה באנשים אינדווידואלים או ישויות בעלות אישיות, אלא ברגים במכונה, בני החלפה בכל בורג אחר שיכול לחבוש את הכובע. בדרך כלל גם תהיה ועדה שתוודא שהכובע יהיה קטן מספיק כדי שכל אחד יוכל לחבוש אותו.

נא לקרוא בזהירות – מצב זה הוא תוצאה של מסע הצלב של החברה שלנו לשוויון.

אסביר: אם כולם שווים זה לזה, אין סיבה מיוחדת שאדם יהיה בתפקיד מסויים מעבר לגחמה. היום יוסי רוצה להיות מנהל, מחר מנקה רחובות, הוא צריך להיות מסוגל למלא את שני התפקידים, גורסת השיטה. מכיוון שיוסי שווה לדני, גם דני צריך להיות מסוגל למלא את שני התפקידים. במציאות, דני הוא בעל מוח חריף ואנליטי, ולמד באוניברסיטה, וליוסי אין מספיק משמעת עצמית בשביל להתקלח, ולא מספיק אינטליגנציה בשביל להבין שזה רעיון גרוע. אחד מהם יהיה מנהל טוב, השני מנהל גרוע. שניהם יהיו מנקי רחובות סבירים, אבל אחד מהם יתבזבז בתפקיד זה.

כאשר אנו משקרים לאנשים ואומרים להם שהם יכולים למלא כל תפקיד, נוצר מיידית מצב בו כל האנשים נלחמים זה בזה על התפקידים הנחשקים, מסיבות כמו יוקרה או שכר, לעתים ללא קשר ליכולת התפקוד שלהם בתפקיד זה. אך רעיון התפקיד רחב יותר מעבודה, תפקיד הוא פונקציה חברתית.

מסע הצלב של הליברליזם לשוויון השמיד את התפקידים החברתיים המסורתיים, וכך יצר חברה שבה הדרך היחידה להצליח לתפקד היא להיות בורג ניתן להחלפה, מעבר לכך, השיטה הליברלית, בהתעקשותה על שוויון ואינדבידואליזם, מעודדת מצב זה.

במקום להציב אנשים זה נגד זה, לגישה המסורתית יש מה להציע – נפסיק לשקר לאנשים ולספר להם שהם שוויום ויכולים לעשות כל תפקיד. לגבי רוב האנשים זה לא יהיה נכון, ולגבי כל האנשים, החברה תיתרם יותר מכך שאדם ימלא תפקיד מסויים ולא תפקיד אחר, שבו ישנה התאמה לאיכות הביצוע שלו.

במובן הזה, תפקיד אחד יכיל "כובעים" רבים, שיהיו קשיחים ומוגדרים בתפקיד, ולעולם לא יהיה אפשר להסיר אותם, לטוב ולרע.
גבר יהיה מנהיג, מגן, מפרנס, בעל, אב, יוצר; אישה תהיה מרכז הבית, מטפחת, רעיה, אמא, ראש קהילתי. המוצלחים יהנו מתנאים טובים יותר עם אחריות גדולה יותר (הסלוגן ההוא מספיידרמן עובד לשני הכיוונים), והכישלונות יקבלו יחס מתאים – אדישות עד רחמים חסרי אובייקטים ישירים.

זו הדרך ליצור חברה בריאה, עם אנשים שמחים ויצרניים, שחיה במגמת שיפור מתמדת. האופציה השניה, שדורשים (לא מציעים, והם מגובים בכילשונים ולפידים) הליברלים, היא להשמיד את התפקידים המסורתיים של החברה בשביל "הזכות לבחור" לדרוס אחד את השני ולהשתתף במשחק של זהויות שמתעמעמות תחת ניצוח שרביט המודרניזם והפוסט-מודרניזם.

אנו חיים בעולם בו החברה יצאה נגד ייחוד, ותפעל באופן שיטתי על מנת להשמיד אותו. אם אנו רוצים לחיות בחברה בה ייחוד באמת אפשרי, נהיה חייבים לוותר על משהו, וזו הנחת השוויון. כל בני האדם נולדו לא-שווים זה לזה. כל אחד נועד לעשות דבר אחר ולמלא תפקיד אחר במשהו גדול ממנו. אנשים הם לא איים, אלא חלקים באורגניזם הגדול יותר הנקרא המין האנושי. הגיע הזמן שנתנהג בהתאם, ונפסיק להילחם באלה שיקחו אותנו קדימה.

ההשקפה המתאימה לשיטת פעולה זו היא הקשפה כוללנית. היום אנשים שונאים לעשות הכללות, אך זה יהיה בלתי נמנע אם נרצה להגיע לאנשהו. אולי זו הסיבה שהפסקנו להתקדם חברתית – התחלנו להתעסק יותר מדי בפרטים במקום להכליל אנשים לקבוצות, אך אני סוטה מהנושא. אם הכובעים יתחילו להיכלל בתוך מכלולים שאליהם ישתייכו אנשים, נקבל שתי תוצאות.

  • חבורה קטנה וקולנית תיעמד על הרגליים האחוריות ותזעק "זה לא הוגן!"
  • רוב האנשים יגידו תודה, ישתקו, ויעשו את העבודה שלהם.

החבורה הראשונה לא באמת רלוונטית. הם יודעים שהם לא יכולים להשיג משהו משמעותי בחיים שלהם, אז הם נאלצים לשלוט בחיים של אנשים אחרים. אלו מהם שלא חיים מהכסף של ההורים בדירת חדר בתל אביב הם בדרך כלל מגישי חדשות, יועצי קריאייטיב, מעצבים גרפיים, או בעלי תפקידים בנאליים אחרים, שלממרות שהם מגיעים להרבה אנשים, החברה לא תשתנה אם ימחו כולם מעל פני האדמה.

הקבוצה השניה מורכבת מאנשים שיש להם אפילו מידה מועטה של ידיעה עצמית. לא לחינם נכתב בשערי האורקל "דע את עצמך". למרות שזה לא באמת אפשרי, כאשר אדם יודע למה הוא מסוגל ולמה הוא טוב, וכאשר החברה תומכת בו ומעודדת אותו לעשות את זה, הוא מוצא אושר. אושר נמצא מחוץ לנו, וקל מאוד לייצר אותו על ידי השתתפות בחיים.

הם יודעים שמוצעת להם אופציה לחברה קצת פחות הוגנת, אבל הרבה יותר מסודרת, ושעובדת הרבה יותר טוב. לוח התוצאות של חברה לא מכיל ניקוד למוסרי ביותר, רק המשחק החברתי. מצד שני, החברה הממושמעת והמאורגנת תשעט קדימה אל המחר.

כובע, תפקיד, מכלול. זה מתחיל להיראות כמו יחס היררכי, או יחס של הכלה בהבנה. כאשר מכלילים אנשים לסוגים, ניתן לשייך תפקיד לכל סוג. כל אחד ממלא תפקיד מסויים, וכך הם יכולים לעבוד בהרמוניה, בלי לגלוש לתחומי האחריות אחד של השני, ולהעניק לחיים משמעות ברבדים המתאימים:

Arminass turned to him and said, "You can see there is a reason why you are what you are, and it is not that I kept you down, or anyone else did. You are at the position life has selected for you. What you should do is rejoice in your freedom from having to worry about the complications of life, and spend your time enjoying it. In fact, I suggest you drink and be merry."

The man drank. "Why are you not drinking?" he asked.

"I must consider the safety of the town," said Arminass. "If tigers show up and I am drunk, I cannot stop them. If a fire breaks out and I am drunk, I cannot smother it. If bandits appear and I am drunk, I cannot fight. This is why you should be glad not to have to serve as I do."

The man considered Arminass. "But isn't that boring?"

"No. It is what life made me to do, and I find that while I would like to be drunk sometimes, I feel better if I am doing what I am made to do, so that my life may have meaning."

ANUS

ואם לא נעשה זאת, אנו ניצבים בפני האפשרות של חיים ריקניים, חסרי כיוון ומשמעות, גם אם יש לנו את כל החופש בעולם.

נקמה

המון מחפש נקמהלפני 200 שנים בערך, פרסים יוגרלו בין המנחשים כמה בדיוק, התאגדה חבורה פרועה של חקלאים רעבים בעידודם של בורגנים דשנים והעסיקה את עצמה בהוצאה להורג של אויבי המדינה, במקום לדאוג שהמדינה במתכונתה החדשה תעבוד בכלל. מאז, אימפטוס זה התפשט בכל העולם, והנטייה לרתום את העגלה לפני הסוסים הפכה לנחלת הכלל. תהליך הסקת המסקנות שעוקב אחריה הוא כזה: לאדם X יש יותר מאדם Y (תוך הזדהות חזקה מאוד עם אדם Y עד כדי =אני), אני לא מצליח להבין איך אדם X טוב יותר מאדם Y (ממני), ולכן אני חושב שזה לא הוגן שיש לו יותר מאדם Y (ממני), לכן, כדי שהדברים יהיו הוגנים יותר עבור אדם Y (עבורי), צריך לתת לאדם Y (לקחת מX ולתת לי) כדי להשיג צדק (לנקום בX שיש לו יותר מY(ממני)).

השיטה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה האנושית. חברה עוברת דרך שלבים, עד שלאחר השלב האימפריאלי היא מגיעה לשלב קוסמופוליטי, ואנשים מאבדים את הקשר לערכים ולרעיונות שהפכו את התרבות שלהם לגדולה בעבר. כאשר התרבות מתנוונת, עולה המבנה החדש, בשם מדינה, שאמור בתיאוריה לדמות תפקוד של תרבות. הבעיה במדינה, להבדיל מתרבות, הוא שמדינה היא פוליטית, ופוליטיקה, במובן מעשי, לא מילולי, היא המצאה ליברלית של 200 השנים האחרונות. לשמרן אין צורך בפוליטיקה, התרבות מנחה אותו בצורה כללית מספיק בשביל לאפשר לו למלא בעזרת יצירתיות ואינטליגנציה את החללים הריקים. הליברל ימלא אותם בחוקים, כי חללים ריקים מטרידים אותו.

עוד דבר שמטריד את הליברל, הוא חוסר שוויון. הוא דואג נורא ממצב שיווצר בחברה בו יהיו "שווים יותר" ו"שווים פחות". בגלל יכולתו הנמוכה, הוא אינו מבין לעולם כיצד מישהו יכול בדרך "הגונה" להיעשות שווה יותר,  או לחילופין, יודע שהוא לעולם לא יוכל להיות שווה יותר, וכך הוא מפתח טינה כלפי הטובים ממנו, עד שלבסוף, יבקש לנקום:

רכיבי הצעת החוק הם תחת המוטו 'לוקחים מעשירים ונותנים לעניים'", אמר הערב יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני (יהדות התורה). לפי התקדמות תהליכי החקיקה, הצפי הוא שהחוק החדש ייכנס לתוקף בראשית 2012. רכיבי החוק הם:

  • הקפאת מתווה הפחתת מס ההכנסה לבעלי ההכנסות הגבוהות והעלאת מס החברות ב-1% מ-24% ל-25%.
  • הפחתת מס הכנסה ב-2% לבעלי הכנסות בינוניות – מ-8,000 שקל עד 14,000 שקל – החל מינואר 2012. המשמעות היא ששכר הנטו יגדל ב-120-80 שקל מדי חודש.
  • העלאת שיעור המס במדרגה העליונה לבעלי הכנסות גבוהות (החל מכ-41,000 שקל) כך ששיעור המס במדרגה העליונה יעלה מ-44% ל-48% על הכנסה מסכום זה ואילך.
  • הגדלת מענק מס הכנסה שלילי ב-50% לאם עובדת או לאב חד-הורי. גובה המענק ישתנה מאדם לאדם כיוון שהוא מחושב לפי גובה המשכורת.
  • תוספת שתי נקודות זיכוי לגבר עובד עם ילדים עד גיל 3, שיוסיפו כ-400 שקל לנטו בתלוש השכר.
  • פטור ממס רווחי הון לגמלאים בפדיון חד פעמי של קופות גמל וקרנות פנסיה על הכנסה מירבית 13,000 שקל ליחיד ו-16,000 שקל לזוג.
  • הפחתת התקרה לתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות שתחזור לעמוד על כ-40,000 שקל במקום כ-80,000 שקל (מאחר שבעלי ההכנסות הגבוהות הקימו חברות כדי לעקוף את התשלומים הגבוהים).

ynet

הכלכלה שלכם מאטה? אתם לא מייצרים יותר דברים? המדינה סובלת מבריחת מוחות? אל חשש, לאלוהי הליברליזם הפתרונים!

קודם כל, יש לפגוע בעשירי החברה כמה שיותר, כי ברור שהם עושקים את החברה ולא תורמים לה בדבר. הם לא החלק היצרני ביותר בחברה, ועושר לא מיוצר על ידי עסקאות בין גופים יצרניים, אלא על ידי צריכת מוצרי קצה. זו הסיבה שצריך להעלות את מס ההכנסה לעשירים (those dirty blues), ולא רק זה, אלא להעלות את מס החברות, הרי הגיוני להקשות על מי שדואג לייצור סחורות, יבוא, יצוא, ויצירת מקומות עבודה, לקחת את הכסף שהרוויח בעמל רב, ולחלק אותו לאנשים שסיימו תיכון בלחץ.

לאחר מכן, יש לתת מתנה סמלית לאנשי "מעמד הביניים", החלק הנאור בחברה, זה שמעסיק תמיד את הקבלן הזול ביותר, קונה סחורות מיובאות מחו"ל, מוצרי בידור, וחי באוברדרפט מתמיד. הרי, הדרך בה הגיעו למעמדם הייתה על ידי עמידה על המעמד הנמוך, וחייבים לתת להם קצת יותר כסף, בשביל להוריד את הלחץ מהמעמד הנמוך, צודק זה צודק, לא?

צריך להמשיך ולהראות שהחברה תומכת באנשים שבורים ודיספונקציונליים, ומעודדת אותם. אין חשיבות אמיתית למרקם החברתי או התרבותי, מכיוון שכולנו פרטים אוטונומיים שתמיד עושים את ההחלטות המושכלות. זו הסיבה שצריך לתת פרסים להורים יחידים, שהיו טיפשים מספיק בשביל לפרק מערכת יחסים, לא למצוא אחת שעובדת נכון מלכתחילה, או להביא ילד לעולם מבלי להיכנס לאחת. גם ככה מערכת יחסים היא רק אמצעי לבדר את עצמך ולהימנע מבדידות, לא?

אם לא סיימנו, בואו נסבך קצת את המצב, וניתן בחזרה חלק מסויים ממה שלקחנו, כך שייראה כאילו אנחנו אנשים טובים יותר ומחזירים כסף ל"עם" ולא מעבירים אותו ל"בעלי ההון", אז נזכה את האנשים הפשוטים בעוד כמה פרוטות בתלוש המשכורת. יהיה מסובך הרבה יותר פשוט לקחת מהם פחות. כמובן שנצטרך גם להגדיל את אחיזתה של הביורוקרטיה בשוק, במיוחד שוק הדירות והמשכנתאות, על ידי רגולציה והתערבות של המדינה בשוק ובתהליכי קבלת ההחלטות של הבנקים.

לא שניסו פעם את כל הדברים האלה והתוצאות היו רעות או משהו. סשה מאוקראינה, אלחנדרו מקובה, ומארי מצרפת נהנים מפירות המהפיכה עד היום.

When in danger or in doubt, run in circles, scream, and shout:

וישלוף הליברל אס מהשרוול: צדק

יחזקאל מהשומרון עובד כבר ארבע שנים בתחומו ומרוויח רק 5,000 שקלים בחודש, למרות שסיים תואר ראשון. הוא לא הופתע מהדו"ח: "הנתונים לא מפתיעים אותי. בחברה שבה אני עובד יש כאלו שמרוויחים עשרות אלפי שקלים יותר ממני. מי שאשם במצב הוא המעסיקים שמנצלים כוח אדם צעיר שזקוק נואשות לפרנסה. הם יודעים שנבוא לעבודה בכל מקרה, כי אין מישהו אחר שיפרנס את הילדים שלנו. האם מרוויחים על הגב שלנו ומעדיפים לשלם לנו שכר מינימום".

הוא הפנה אצבע מאשימה גם להסתדרות: "מי שאמור לדאוג לנו זה ועד העובדים הארצי, אבל הוא בוחר לדאוג לעובדי הנמלים והמדינה. מתי עופר עיני ידאג לנו, העובדים בעסקים הקטנים יותר?".

גם איילת, תושבת מרכז הארץ, מחזיקה בתואר ראשון. לא זה אפילו לא עזר למצוא עבודה. "יש לי ניסיון לא גדול, וכולם דורשים ארבע וחמש שנות ניסיון, כאילו נולדתי איתו", מספרת איילת, נשואה ואם לשניים. לדבריה, היא מנסה כבר חצי שנה להשיג עבודה, ללא הועיל. "אני שולחת קורות חיים בלי הפסקה, וכל ההצעות הן לעבודות של שירות לקוחות עם שכר מינימום שעתי".

"מדברים על פערים? מי שיוצר אותם הוא אותם אנשים שחושבים רק על הרווח של עצמם, ומעסיקים רק דרך קבלנים וקבלני משנה", טוענת איילת, שסיימה לימודי כלכלה באוניברסיטה. "העיקר לא להתחייב, ולא לדאוג לעובד, הוא סוג ב', היחס אליו מחפיר. עבדתי תקופה בחברת נדל"ן מהגדולות במדינה, ופיטרו שם אנשים על ימין ושמאל, נגמר פרויקט? יאללה הביתה. אני לא רוצה לחשוב על כך שעצם היותי אמא גם גורם למעסיקים לדלג הלאה, אבל זו המציאות. כשאין כבוד לעובד, לא יהיה שכר".

ynet

שימו לב, גבירותיי ורבותיי, מה לא מצויין בחלק הכתבה המובא כאן. הדבר שהכי חסר כאן, הוא התייחסות למקצועות בהם עשו המסכנים תארים. ובוודאי שהם מסכנים, אין משהו כמו קורבן טוב בשביל להעלות את לחץ הדם והזעם הצדקני. ואל תגידו להם שהם לא קורבנות.

משהו שעלינו לשקול ברצינות, הוא העובדה שהיום תואר ראשון לא שווה שום דבר בדיוק בגלל מסע הצלב העיוור והפרוע של הליברליזם לשוויון. שרשרת המסקנות נראית כך. לאנשים עם תואר יש בדרך כלל הכנסה גבוהה יותר, לכן כדי להשיג צדק אנחנו צריכים לוודא שכל האנשים יוכלו להשיג עבודות בהן ההכנסה גבוהה יותר, אז נדאג שכל אחד יוכל להשיג תואר, ושכל עבודה תהיה חייבת לקבל אותו! <תשואות>

התוצאה בפועל של הניסוי הכושל הזה:

  • הרבה יותר קל לקבל היום תואר ראשון ויש מוסדות לימוד עם סטנדרטים נמוכים בהרבה, מה שמוריד מערכו של התואר הראשון ומאלץ אנשים מוכשרים והכרחיים להמשיך לתואר שני במקום להשתלב מייד בשוק העבודה.
  • ירידה כללית במשכורות של בעלי תארים: גם מכיוון שהעבודה שהם מבצעים טובה פחות בגלל ירידה באיכות בעלי התארים, וגם בגלל עלייה במספר בעלי התארים, שאם מוקצה X כסף לחלק להם, אז לא יווצר מצב שכל בעלי התארים החדשים יקבלו כמו הישנים, אלא שהישנים והחדשים יקבלו פחות. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הדרך היחידה היא לייצר עוד עוגה.
  • טמטום: צריך לפשט ולטמטם כל עבודה, כי היום כל אידיוט יכול להתקשט בתואר למרות שהוא לא מסוגל לעשות יותר מלהעביר ניירות, לשבת ליד שולחן, ולהגיע לפגישות. זה מקום טוב מאוד לאבד בו את כל האנשים המוכשרים שגם מגיעים לעבודה עם תארים ראשונים.

אם אתם רוצים לדעת איך אפשר להפוך רבות מהמגמות ההרסניות הללו, התשובה היא פשוטה, תעצרו את הליברליזם. גם האמצעי פשוט, רק צריך תרבות. ותרבות זה לא ללכת לתיאטרון בסוף השבוע או לשמוע מוסיקה שמעמידה פנים שהיא מיוחדת, אלא מכלול שלם של חברה, שפה, ערכים, ממים, ודברים רבים אחרים שקצרה היריעה מלהכיל. תרבות, להבדיל מחוקים, יכולה להתאים את עצמה מהר יותר לנסיבות החיים, או למות. בנימה אופרטיבית, אני ממליץ לכל שני הקוראים בבלוג לעיין בבלוג הזה, של בחור שמביא ניתוחים מצויינים וקריאים של המצב.

לאן הכסף שלנו אמור ללכת?

"תאום של כדור הארץ". נאס"א הודיעה היום (ב') על גילוי כוכב לכת חדש מחוץ למערכת השמש, "קפלר 22B", הדומה לכדור הארץ במספר מאפיינים משמעותיים ועשוי לאפשר קיום חיים עליו. על פי הערכות מדעיות, קיימת סבירות גבוהה להימצאות מים על הכוכב, שגודלו פי 2.4 מגודל כדור הארץ.

"קפלר 22B" אותר במרחק 600 שנות אור, במרכז "אזור המחייה" הנוח יחסית על ידי הטלסקופ "קפלר", המיועד לחיפוש כוכבי לכת הדומים לכדור הארץ ושוכנים מחוץ למערכת השמש. לדברי מדענים בסוכנות החלל האמריקנית, שהגדירו את הכוכב כ"תאום של כדור הארץ", הטמפרטורה עליו נוחה, ונעה סביב 22 מעלות. עם זאת, אין בשלב זה ודאות אם הכוכב "החדש" עשוי מחומרים מוצקים, גז או נוזל. שני כוכבי לכת התגלו באזור זה בעבר על ידי אסטרונומים, אך אף אחד מהם לא נשא עמו נתונים מבטיחים לקיום חיים.

ynet

החלל מחכה לנו שנבוא וניישב אותו. בדרך, נקצור את פירות ההתפתחות הטכנולוגית שדרושה לשם כך. כדי להשיג את כל אלו, יש צורך בהשקעה כלכלית רחבה, באנשים מוכשרים, בבעלי הון, יוזמה פרטית, ועוד דברים רבים שליברלים מתעבים. הכוכבים מחכים לנו, ובמקום זה אנו רובצים כאן, משחקים בארגז החול של החצר האחורית של שביל החלב.

דיקטטורה פאשיסטית? דמוקרטיה מודרנית

אחת התופעות המשעשעות ביותר בימי אימה שכאלה היא לצפות בצאצאי המהפכה הצרפתית בוכים וזועקים על "הדיקטטורה הפאשיסטית" שלכאורה תופסת אחיזה במדינה. במילה צאצאים אגב כוונתי לא רק לשמאל, אותם חבר'ה שמאמינים בגאולת האדם הפועל, אלא גם הימין-הליבראלי שמהווה בסך הכול שמאל קצת יותר מפוכח. זה וזה מאמינים בעקרונות המהפכה, בזכויות אדם אוניברסאליות ובריבונות העם.

אולי הדבר המשמעותי ביותר שהמהפכה באמת עשתה לשינוי המחשבה הפוליטית ובכך להולדת העולם המודרני (ראו אצלי "'עולם ישן עדי יסוד נחריבה' – שלטון הטרור והתבונה", 14.7.11) הייתה לקיחת הריבונות האלוהית משושלת המלוכה ומתן הכוח ל"עם", מסה אנושית שעד אז הוגדרה בהתאם לריבונות גבוהה יותר ממנה. עד המהפכה העם היה כלי ביד היוצר; לאחריה, העם הוא הריבון.

ריבונות העם היא רעיון שראשיתו עוד בהגותם של הובס ופופנדורף, שניסו לשחרר את המונרכיה מן האל על-ידי הפיכת העם לריבון ולמלך כנציגו. אולם האבא הישיר של הרעיון – ובכך גם אביהם של הפאשיזם והסוציאליזם – הוא ז'אן ז'אק רוסו. רוסו, מתוך ההנחות האופטימיות על טבע האדם כיצור רציונאלי המחפש את טובתו, הוציא לאוויר העולם את רעיון "הרצון הכללי": משום שכל בני-האדם מחפשים את אותו דבר – טובתם – וחלוקים רק בדרכים להגיע לכך, הרי שעל-ידי סכימת כל המחלוקות והדרכים ניתן להגיע לרצון הכללי. במילים אחרות, הרצון הכללי הוא מעין ממוצע מתמטי על כלל הרצונות הפרטיים.

הבעיה כמובן שכמו עוד הרבה רעיונות של האינטלקט העירוני, גם "הרצון הכללי" הוא ישות ערטילאית לחלוטין: ראשית, רצון הרוב הוא אינו הרצון הכללי – הוא רק מייצג של אוסף רצונות פרטיים. שנית, גם רצון הכלל אינו בהכרח הרצון הכללי – אפשר ומשום הטיה של הרצונות, או "חישוב" לא נכון, רצון הכלל אינו הרצון הכללי. ולבסוף – הרצון הכללי תמיד צודק. אם יש טעות, סימן שזה לא היה הרצון הכללי.

הרצון הכללי הוא אידיאה אפלטונית, מושלם וחסר ממשות. הבעיה שהוא הריבון הלגיטימי היחיד. מה נותר לעשות, אם הרצון הכללי בוטל? יעלה ויבוא "הרוב". לפרטים, כיחידים, אין זכות ריבונות בעולם הכללי של רוסו והם נדרשים להיכנע לשלטון המשיג את ריבונותו ממספריו. כפי שרוסו בעצמו רושם: "

כולנו מודים שכל מה שמוסר אדם, בתוקף החוזה החברתי, מכוח שלטונו, מרכושו ומחירותו, אינו אלא אותו חלק מכל אלה אשר חשיבות לו בשביל הכלל; אך יש גם להודות, שהריבון בלבד הוא הקובע את מידת החשיבות הזאת" – האמנה החברתית, II, 4

כל עוד הריבון היה על-אנושי, הפרט יכול היה להימלט ולמצוא מסתור. אך ברגע בו הריבונות היא בידי האדם, האטומים היחידים מחלים במסלול אנרכי ממנו יכולה לעלות רק מפלצת אחת, עצומה מכל אשר ראתה עין אדם – המדינה המודרנית.

העובדה היא רבותיי שבכדי לשלם על "החופש" והנאורות שלנו נאלצנו ליצור את לוויתן של הובס: ריבון כל-יכול, אשר על-פי קפריזה (או במונח העכשווי "דעת הקהל") מעניק או שולל זכויות מבני-אדם. האידיאל של זכויות אדם אוניברסאליות, עוד ישות ערטילאית של המאה ה-18, אינו מעניינם של ההמונים, המהווים בכל תיאוריה פוליטית-חברתית את המקור היחיד של ריבונות או שלילתה. גם הדיקטטורות הפאשיסטיות והקומוניסטיות, אף הנאצים עם ה"פיהררפרינציפ", ממליכים עצמם בשם ולמען העם (כאשר זה נחלק אם למעמד הפועל או האומה האתנית). היטלר ומוסוליני היו מנהיגי האספסוף, להטוטנים דמגוגים שבמילים קנו את ליבות המסה האנושית. מי עשה זאת לפני כן? האם ביסמרק התפתל אל מול העם הפרוסי? רישלייה אל מול הצרפתי? רק במדינת ההמונים – ושרק בה יכולה להתקיים "החירות" היקרה כל-כך – מנהיג חייב לכרוע ברך בפני ההמון. וכאשר ההמון, בדחף קיומי-נקמני יוצא לקרוע לגזרים את מתנגדיו, אין לליבראל ברירה אלא לענות "אמן".

כי מה הברירה האחרת? אה, כן, "חינוך מחדש". כמובן, כיום יש לכך שמות אחרים: "חינוך לפלורליזם", "העלאת המודעות לערכי הדמוקרטיה", "פעילות חוויתית לדעתנות סובלנית" וכו'. כמו היעקובינים בצרפת גם היום עובד הממסד הנאור על חינוך מחדש של העם. הוא כמובן אינו מכחיש את ריבונותו הנצחית והבלתי ניתנת להפקעה, אך מאמין שיש "ללמדו כיצד לנהוג בדמוקרטיה". יש בכך משהו מהתמימות המדהימה של גאסט ב"מרד ההמונים": מצד אחד הכרה בכניסת המסה חסרת הצורה למרכז הבמה ומצד שני התקווה שבאותם כלים שסילקו ממנה כל צורה, תינתן לה צורה חדשה.

מצב העניינים הזה לא יימשך עוד הרבה זמן. ההמון עדיין פועל ומגיב מתהומות עמוקים, משורשים חזקים; גם אם החופש והחירות שהציעה האינטליגנציה העירונית קרצו לו, אט-אט מעלה העם את הדרישה לסדר, לצורה. הגל הראשון בהחלט נדמה לליבראל כצונאמי פאשיסטי, ברם אין הוא אלא רטט קל במים. הצונאמי האמיתי, לו קרא שפנגלר "קיסריזם", בדרך.

סטטוס

זה היה צפוי:נרקיסיזם

"חודשיים לפני תחילת הלימודים קיבלנו דרישה לקנות מקבוק פרו של אפל", מספר משה (שם בדוי), שכמו סטודנטים אחרים שהתראיינו ל-ynet מחשבים ביקש שלא אפרסם את שמו האמיתי. "זו הנחייה חדשה שקודמה השנה, אנחנו המחזור הראשון שמתרחש בו דבר כזה". במכתב ששלח שטרן לסטודנטים הוא כתב: "לקראת שנת הלימודים הראשונה והמאתגרת שלך במחלקה מצאנו לנכון לעדכן אותך ביוזמה חשובה שנועדה לשדרג את אופני הלימוד במחלקה ולאפשר הפעלת תהליכי למידה חדשניים ושימוש בכלים וטכנולוגיות התואמים את הצרכים של מעצבים בעידן זה. (…) כחלק ממהלך זה, כפי שצוין בידיעון למתקבל, נדרשים כל הסטודנטים המצטרפים למחלקה לרכוש כלי עבודה עיקרי והכרחי – מחשב נייד איכותי (ההדגשה במקור; ע"ק) שיאפשר להביא למיצוי מלא של תהליכי הלימוד השונים תוך שילוב טבעי של כלי עיצוב קלאסיים וידניים עם סביבה טכנולוגית מתקדמת, ידידותית ותומכת. חשוב לציין שמהלך זה מחייב כל סטודנט חדש במחלקה".

לפי המכתב של שטרן, "דגמי מחשב אלה נחשבים לפופולריים ביותר בקרב קהילת המעצבים בארץ וברחבי העולם והם מותאמים באופן המיטבי לעבודת המעצב… האם יש חלופה זולה יותר בפי.סי? "חד משמעית כן", אומר רונן גרויסמן, עורך אתר החומרה HWzone. "בשוק ניתן למצוא נייד לסטודנטים בעל ביצועים זהים בטווח מחירים של 5,000 שקל ומטה.

ראש המחלקה שטרן חושב שכן. "אתם צריכים לנשום אפל", אמר לפני מספר שבועות בכנס לתלמידי שנה א' לקראת פתיחת שנת הלימודים, מספר הסטודנט עודד (שם בדוי) שנכח באירוע. "הוא אמר שבאפל ישנם שני עקרונות מנחים, שהם עיצוב וחווית משתמש, ושני העקרונות האלה הם בעצם הדברים הכי חשובים להפנים כשאתה בא להיות מעצב, וקל וחומר מתקשר חזותית".

אולי מדובר בסמל סטטוס? עודד מספר: "אחת הדוברות (בכנס), הנשיאה אני חושב, אמרה משפט שהלך בערך כך – 'בצלאל הוא מקום אליטיסטי, לא צריך לברוח מזה, ואתם חלק מזה'.

ynet

אה, עכשיו התמונה מתבהרת. fast rewind לסוף התיכון. אתם לא ממש טובים באף אחד מהמקצועות הריאליים, ובמקצועות ההומניים הצלחתם תמיד להציל את עצמכם בעזרת שנינויות והתחכמויות. גם מבחינת אישיות לא היה לכם יותר מדי מה להציע לעולם, אז גם מבחינה חיצונית התנסיתם בשנינות. כתפוח מעץ נחתו עליכם אפל, החברה הראשונה שהצליחה להפוך כלי עבודה לאביזר אופנתי (מחשב נייד). ככה הייתם יכולים להכניס גם למצליחים חברתית וגם למצליחים אקדמית, על ידי עטיית חזות של הצלחה, של יופי, של אלגנטיות.

אם אי אפשר להיות האליטה, יש אנשים שינסו לשנות את המשמעות של אליטה, פשוט כדי שתתאים אליהם. נשמע ממש כמו משהו שמעצב, קל וחומר מתקשר חזותית היה עושה? כך הורגים שתי ציפורים במכה אחת. גם יוצרים תחושה של נחיתות בקרב האליטה הקיימת ורצון לחקות את האליטה של העמדת הפנים, וגם מבלבלים את שאר האנשים, שלא מבדילים בין אליטה אחת לאחרת, והלו נוהים אחרי המגמות המיותרות והריקניות שמכתיבה האליטה החדשה.

וכמעט בבדיחות הדעת – למישהו נראה מגוחך שבין המלצותיו של טרכטנברג נכללה הוזלה משמעותית של מוצרי חשמל. כן, אתם יודעים לקרוא – אייפונים, אייפדים, ומקבוקים זולים יותר, עכשיו גם אתם יכולים להעמיד פנים שאתם חשובים, אלגנטיים, ומצליחים, ובזול יותר. מי יודע לאיית 'לחם וקרקס'? היום הקרקס יושב בקצות האצבעות, (ושדרות רוטשילד).

לשאלה "איזה מחשב יש לך?" (ממוען לנקבה), הייתה פעם תשובה אחת – "אדום". היום היא "מק". במובן מסויים, אפל מעמידה מראה מול פני התרבות שלנו, ואנו כמו נרקיסוס עוד נהרוג עצמנו בהערצה שאנו מראים להם, ובכך לעצמנו. תרבות אפל היא תרבות של דברים חמודים, קטנים, ובעלי מראה עתידני. תרבות שמעריכה חזות על פני תפקוד, שמבחינתה התפקוד הגיע לקיצו. במה תרמה אפל להתקדמות הטכנולוגיה? המצאת חלונות? תוכנה לוגית להחריד, יש סיכוי שמישהו אחר היה ממציא אותה או משהו דומה לה באותה תקופה. הפורנו תרם יותר להתקדמות הטכנולוגיה, הוא לפחות קידם את האינטרנט. הדבר היחיד שאפל קידמה היה צריכה – צריכה של מוצרים, צריכה של תוכן, והכל מתוך מסגרת מובנית, "גן סגור", עולם מאולף.

העולם של אפל הוא עולם מאולף, ואנו אנשים מאולפים, במיוחד הגברים שבינינו. אין שום דבר נועז באפל, ובזה הם מתאימים בדיוק למעצבים. ייצור של זבל בנאלי בלולאה – GIGO. איפה פריצת התחומים החדשים? איפה החקר, האתגר, ההרפתקה? לא נמצא אותם במוצרים בנאליים, ולא בחיים בנאליים, אלא רק במידה של קיצוניות. אולם, היום בשביל להיות קיצוני, לא צריך ללכת כל כך רחוק. מספיק רק לרצות להיות איש משפחה טוב, עובד חרוץ, ואדם מתורבת, וכבר שמת עצמך מלפני העקומה.

תהיו יותר.

בעיה ופתרונה

טפיל חברתיגל המחאות החברתיות ששטף את הארץ ועכשיו עולה בעולם כמו ביוב אחרי הגשם מעלה תחושה מאוד לא נוחה. גם אם נדמה לצופה מהצד שהמפגינים מגזימים בדרישותיהם הסוציאליסטיות, יהיה לו קשה להיפטר מהתחושה שאכן יש משהו לא בסדר. נראה כאילו השיטה עצמה פגומה, פוגענית או מסוכנת. ההפגנות, ההצעות, החרמות והפעולות בנושא, רק מחזקים את תחושת הדחיפות, כי יש משהו שנדרש לעשות.

מעטים היום האנשים שיכחישו כי קיימת בעיה עקרונית במערכת הפיננסית. רוב האנשים אינם מבינים כיצד היא עובדת, גם אלו שמשתמשים בה. בצורה הבסיסית ביותר, היא מבוססת על הלוואה בריבית של כסף של קבוצת אנשים לקבוצת אנשים אחרת. לדבר זה יש שתי השלכות – הראשונה, היא מנפחת עת ערכו של הכסף, משום שלקיחה ונתינה של ערבויות אל מול כסף שאדם צפוי להרוויח מעלה עת ערכו בו זמנית, וכך נוצר כסף "יש מאין", ולאחר מכן יוכל להתנדף באותה קלות (בועה). השניה, היא יוצרת מעמד פרזיטי לחלוטין – סוחרים/בנקאים. הכוונה בפרזיטי הינה שאינו מייצר דבר, אלא נהנה מתוצרתה של החברה וניזון ממנה.
החל משלב התפתחותי נמוך מאוד לכל חברה דרושים סוחרים, אולם הכמות שלהם והכוח שמרוכז בידיהם הם מסוכנים. הסיבה שהם מסוכנים היא שסוחר, להבדיל מיצרן, לא תלוי בעבודתו לפרנסתו, אלא בעבודתם של אחרים. כאשר האינטרס הנמוך ביותר של כל אדם הוא מקסום רווחיו, לסוחר כמעט ולא יכולים להיות אינטרסים אחרים (מלבד הבאת סחורה טובה יותר ללקוחותיו). כאשר זה האינטרס הדומיננטי בהתנהגותו של הסוחר, גישות כמו קניה בזול ומכירה ביוקר, הטיית שווקים, הלוואות מסוכנות נהיות אמצעים שגורים בין כליו של הסוחר. במקרה הכי גרוע הוא תמיד יכול לקחת את הכסף וללכת. סוחרים, מן הסתם, משגשגים בחברה צרכנית. אפילו מדברים היום על "תרבות הצריכה". צריך לשכתב מילון רק כדי לתת משמעות לצירוף הזוי זה.

על פניו, הפתרון האינסטנקטיבי יהיה לפגוע בסוחרים. תמיד יבוא אידיאליסט עם כוכבים בעיניים שידרוש שניקח מהם את הכסף ונחלק אותו בחזרה לאנשים שנוצלו על ידם, אבל בפועל, זה לא תמיד אפשרי. בגלל הצורה בה הכלכלה מאורגנת, חצי מהכסף הזה לא קיים ויתנדף בשניה שהסוחר ירד מנכסיו, ובנוסף לכך, כפי שכבר צויין, סוחרים הם הכרחיים לחברה גדולה בעלת רמות רבות של ארגון, משום שיצרן לא תמיד יכול לשווק את תוצרתו באופן ישיר. גם אם "נעשה מעשה", ננסה לשנות את הגישה או השיטה הכלכלית, ניתקע תמיד במחסום.

הסיבה שזהו העץ הלא נכון לנבוח עליו, היא שבהנחה שהשיטה היא טפילית, ובמטאפורה שלנו החברה תהיה הגוף המארח, לטפל בסימפטום של הידבקות בטפיל לא יבטיח דבר. הגוף עדיין יישאר פגיע לזיהומים טפיליים, וכנראה ששוב יידבק באחד מסוג דומה.

לעומת זאת, אם נחתור להרעיב את הטפיל ונתן לו למות לאט, בדרך בה מערכות הגוף יוכלו לטפל בו, לפנות את הגופות, ולהגיב בהתאם, נעזור לגוף להגיע להומאוסטאזיס בריא. לענות על השאלה כיצד להרעיב את הטפיל המסויים הזה, התשובה תהיה תרבות. מערכת טפילית זו מבוססת על צרכנות, שיכולה אך ורק לשגשג בהיעדרה של תרבות. תרבות היא כמעט כמו מערכת חיסונית נגד החלטות פזיזות או רעות. תחת תרבות חזקה מספיק, הטפיל ימות לאיטו, או אולי אפילו יהפך לסימביוט על ידי הגוף המארח.

זו הסיבה שאנחנו כאן. אנחנו מציעים פתרון תרבותי, ולא סתם פתרון טכני. ברור, פתרון טכני נראה פשוט יותר וטוב יותר על הנייר, אבל פתרון תרבותי מבטיח שלא נצטרך לחזור לטכנאי עם בעיה חמורה יותר משום שלא טיפלנו בגורמים. מעבר לכך, אנחנו צריכים תרבות מסוג חדש, תרבות חיובית.
נעשה הבדלה בין שני סוגי תרבויות: תרבות אורגנית-בריאה ותרבות הוליווד-כסף, ונגדיר תרבות לפני מטרותיה: תרבות החותרת למשהו (בנושא שוויון ניגע אחר כך), כמו ליצור אנשים טובים יותר, חברה אצילית יותר, בעקרון, תרבות הרוצה ליצור יותר, לשפר, לחזק, ולחדש. נגדיר תרבות כזו כחיובית. (ויש שהיו מגדירים אותה כמחייבת חיים).
תרבות שמגדירה את עצמה באמצעים שליליים – פחות עניים, פחות אי-צדק, פחות כפירה, כל אנטי-משהו, שנובעת בדרך כלל ממקורות נמוכים יותר ונשלטת על ידי אנשים מאיכות נמוכה שעל ידי פגם בעיצוב החברה עלו לעמדות כח, נקרא שלילית, משום שלעולם אינה שואפת למשהו, ובדרך כלל מתנגדת לדברים רבים.

ומהי הסיבה המומצאת על ידי החברה השלילית להתנגדות רחבת טווח שכזו? דרישות מופשטות. שוויון, צדק (חברתי), ועוד הרבה רעיונות שיכולים להיראות מעניינים על הנייר, אבל היכרות עם עובדות ביולוגיות (השוני העמוק בין בני האדם) ועובדות היסטוריות – תחת שאיפות לשוויון וצדק וידם של אידיולוגים חולמניים עם כוכבים בעיניים מצאו בני אדם את מותם במספרים בלתי נתפסים, חברות קרעו את עצמן לגזרים ולעולם לא השתקמו, והכל בשם רעיון שבדרך כלל נכתב בספר ולא נוסה קודם כל במציאות. כל הרצונות הללו נסובים בדרך כלל סביב שוויון, אך מהו למעשה? הרצון בשוויון בין בני האדם. השאלה היא מה אמת המידה אליה משווים את האנשים הללו. נוכל לדרוש לשאוף ש X יהיה שווה לY, אולם האם X=1, או X=1000000. שאלות טכניות כאלו הן שאלות שדורשי השוויון נמנעים מלענות עליהן, משום שאז יאלצו להודות שהשוויון אליו יש לחתור אינו לפרט המוצלח, האצילי, והחכם ביותר בחברה, אלא לנכשל ביותר (אולי מתוך הבנה כי אותו לעולם לא יוכלו להעלות. להוריד אנשים לעומת זאת, תמיד אפשר). לעולם לא ידרשו מתלמידים שידביקו את רמתו של הילד המחונן. שוויון במובן זה, מתגלה כחתירה שלילית, משום שהוא תמיד יוצא נגד ה"בליטות" בחברה ומנסה "לשטח" אותן. הוא יוצא נגד הבדלים, אפליה, נגד, נגד, נגד תמיד. נהיה כנים, שוויון יוצא נגד הצלחה; דורשי השוויון לעולם לא טענו למחלוקת, פגם, או בעיה באנשים הנכשלים בחייהם או חיים את חייהם בבינוניות אנונימית. לעומתם, ההצלחה כה יפה, מלאת השראה, ומביאה לנו את המשובח והמעניין. ההבדלים בחיים הם אלו אשר עושים אותם מעניינים, על כל הגוונים, האפשרויות, והעניין שבהם.

יצירת תרבות אחרת מתחילה כאן.